<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער הארבעה עשר</h1>
<h2>דף יב:</h2>
ולענין בדיקה תניא בפרק בא סימן [נדה מ"ח ע"ב] כל הנבדקות נבדקות על פי נשים וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו ורבי ישמעאל מוסר לאמו רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותם תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספקות על פי נשים רבי שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד נאמנת לומר גדולה שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן וגדולה היא שתחלוץ. וקא פסיק הריא"ף ז"ל [יבמות ספי"ג] דהלכתא בין להקל בין להחמיר בין קודם הפרק בין תוך הפרק בין אחר הפרק ואפילו אשה אחת נאמנת והוא שלא נבעלה, וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות אישות [ה"כ]. וכן דעת אדוני אבי מורי הרב נר"ו בפסקיו. ובספר (התרומות) [התרומה הלכ' חליצה סימן קל"ג] כתוב כי סימן עליון אפשר לבדוק על ידי אנשים ואין בו משום כיעור. וכתב עליו אדוני אבי נר"ו שאם הדבר הזה אמת אין לסמוך בו על בדיקת נשים, ולעניות דעתי נראה שאינו אמת דהא שמואל בדק באמתיה [נדה מ"ז ע"א] ויהיב ד' זוזי דמי בושתא דשמואל לטעמיה דסבירא ליה לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתים ולא לבושתא, ואף על גב דאיכא אמוראי אחריני דלא חיישי לבושתייהו מכל מקום הני מילי באמהתא אבל בבת ישראל איך נבדוק אותה והדבר קשה הרבה. ובפ"ק דיבמות [י"ב ע"ב] אמר רב ספרא בנים הרי הם כסימנים ואיכא דאמרי אמר רב ספרא בנים עדיפי מסימנים, למאי נפקא מינה אפילו לרבי יהודה דאמר עד שירבה השחור על הלבן בבנים מודה, ורב זביד [י"ג ע"א] אמר אין בנים בלא סימנין ונבדוק חיישינן שמא נשרו, ואפילו למאן דאמר אין חוששין שמא נשרו משום צער לידה חיישינן. ויש מפרשים דרב זביד הכי קאמר דאין בנים של קיימא מצויים בלא סימנין ומיהו זמנין דהויין ובהא פליג עליה דרב ספרא דרב ספרא סבר דהויא גדולה ורב זביד סבר דהיא ספק לענין קדושין ועונשין כן כתב הרא"ש ז"ל, ולא ידעתי לפי דבריו כמאן הלכה. והרמב"ם ז"ל כתב סתם בפרק ב' מהלכות אישות [ה"ט] הבת שילדה אחר י"ב שנה אף על פי שלא הביאה סימנין לא עליון ולא תחתון הרי היא גדולה בנים הרי הם כסימנים ע"כ ולא חלק כלל וסתם דבריו בין להקל בין להחמיר. ועוד יש בדברים האלו הלכות מרובות אלא שאין זה מקומם והרוצה לעמוד על עקרן יעיין בגמרא ובדברי המפרשים ובכאן ראיתי לקצר.
